היא הטריפה אותו. החזה שלה מילא עד אפס מקום את החולצה הצמודה; הרגליים נראו ארוכות מאוד מתחת לחצאית המיני; והעקבים שידרו שהיא מוכנה — מוכנה לשחק את תפקיד בובת המין שלו.
הוא כבר היה עם בחורות — אפילו לא מעט. הייתה את התימנייה ההיא שרצתה אותו עוד כשהיה צעיר; את החיילת מהבסיס, שהייתה כל־כך רומנטית שחשבה שזה ייגמר בחתונה; וגם כמה סטודנטיות, שאולי היו נחמדות — אבל ודאי לא חשבו על חתונה, לפחות לא איתו. אפילו בפסטיבל ה“רוחני”, שבו בין זמזומי יוגה ומקהלות עליזות בגיטרה אנשים חיפשו בעיקר חום אנושי — הוא “נכנס לראש” של כמה בנות; אפילו לא זכר כמה.
אבל הן תמיד היו שירה, תמר ועינב — אולי נוגה, מיקה ורחל. יכול להיות שהייתה אפילו שוהם אחת או שיראל. אבל אינגריד — ודאי שלא.
היא פיתתה אותו — בזה הוא היה בטוח. רצתה להוכיח שהיא מסוגלת “להשיג” אותו, והשתמשה בכל הטריקים כדי לוודא שלא יתחמק: מן המבטים במלון המטיילים, דרך הפלירטוט חסר הבושה — ועד נגיעות קטנות, כאילו בלי לשים לב. היא לא הייתה מקצוענית בתחום הפיתוי — אבל ידעה מה לעשות כדי ללכוד לפחות את תשומת ליבו. הנגיעות בשיער, המחשוף העמוק והלבוש המינימלי לא הותירו הרבה מקום למחשבות אחרות. היא רוצה אותו — והיא תשיג.
גם הוא רצה אותה — אבל לא היה בטוח מה בדיוק. לטבוע בתוך החזה הזה? להרים את החצאית הקצרה ולגלות מה היא לובשת מתחת? לקחת אותה לחדר — ולא לתת לה לצאת עד שימצה את כל התנוחות האפשריות שיש לו בראש? או שאולי, ברשימה הייחודית שמנהל כל גבר, תהיה גם גויה אחת?
המילה הזאת נכנסה לו לראש וסירבה לצאת. היא התרוצצה מצד לצד — גויה, גויה, גויה — מה זה הצליל המוזר הזה? אז מה אם היא גויה — היא לא בן־אדם? מה זה משנה אם אינה יודעת מה זה יום כיפור וליל הסדר? מה זה קשור לגבר ואישה שמרצונם החופשי מתפשטים ומזדווגים? ולמה הרבי הזה פתאום קופץ לראש ומזהיר באצבע: “לא לשכב עם שיקסע”? מיליוני יהודים שכבו עם גויות לאורך ההיסטוריה — זה עשה אותם פחות טובים? פגומים?
הוא כעס על עצמו. בובת המין ניצבת מולו — והוא מריץ בראשו תמונות של רבנים ושל השואה. התת־מודע פולט עוד ועוד דימויים: הנה אישה יהודייה, עירומה, מושפלת בידי הנאצים; הנה גבר יהודי צעיר ועני בברוקלין של ראשית המאה העשרים, שחולם רק להתחתן עם היהודייה היפה מן הבלוק; והנה החלוצים מגיעים, בונים את הארץ — וחוגגים עם בנות הקיבוץ, היהודיות.
התמונות הציפו אותו. הוא לא הצליח להתנתק. הוא הרגיש שאיבר מינו הוא שליח האומה — ואם יבקע את חומותיה, ייבלע בפנים ולא יוכל עוד לצאת.
הוא ידע שיצטער על כך כל חייו — אבל הסתובב, יצא מן הדלת והשאיר את הגויה מאחור. הוא לא יכול לגעת בה — ולא ירשה לה לגעת בו. התת־מודע ניצח; הנרטיב שהוטמע בו גבר על יצר החייתיות. ואמרו: אמן.
